הנרטיב הסיני ההיסטורי המקובל בנוגע לאומנויות הלחימה הסיניות מגדירן כיצירה סינית ייחודית הנבדלת מאומנויות הלחימה במערב וממסגרן כיצירה תרבותית בעלת היסטוריה ארוכה. חלק מהמיתוסים והתיאורים ההיסטוריים השייכים לנרטיב זה גורסים שאומנויות אלו תורגלו בסין כבר בתקופת האבן ואילו אחרים גורסים שהן נוצרו על-ידי אנשי דת או אלים ושהן תורגלו כאמצעי לטיפוח הגוף והנפש. נרטיבים אלו מופיעים בספרי היסטוריה סינים ואף מקבלים ייצוג פופולארי בספרות ובקולנוע. לעיתים, הם אפילו מוצאים את דרכם אל המחקר האקדמי במערב ואל התפישות הפופולריות של אומנויות אלו.
בסדרת מאמרים זו אבחן בעין ביקורתית חלק מהמיתוסים העוסקים בהיווצרות אומנויות ושיטות הלחימה הסיניות. בכל מאמר אציג מיתוס אחד, לאחר מכן אבחן את ההיתכנות ההיסטורית להתרחשותו, מה היו התנאים שהובילו ליצירתו ומה ניתן ללמוד מכך על האנשים שיצרו וסיפרו אותו. בחינה זו אינה מבקשת לקבוע אם מיתוס כלשהו התרחש במציאות או נרקח בדמיון. לחלופין, מטרתי היא לדון בשאלות מתי ומדוע אנשים התחילו לספר אותו, מה הוביל את הדורות הבאים לשמר ולטפח את על המיתוס, ומה תוכנו יכול לספר לנו על התרגול.
מבוא: המיתוס של בודהידהרמה
אי אז בסביבות המאה החמישית, מספר לנו אחד המיתוסים המוכרים ביותר לגבי ראשית אומנויות הלחימה הסיניות, נזיר הודי בשם בודהידהרמה הגיע למנזר שאולין השוכן במחוז חהנאן שבמרכז סין כדי ללמד את הנזירים את המשנה הבודהיסטית. דא עקא, בודהידהרמה מצא שגופם של הנזירים חלש וחולה, עובדה שלדעתו מונעת מהם לממש את מטרותיהם הדתיות והרוחניות, מכיוון שמי שיושב שפוף במדיטציה לא יכול לרומם את רוחו ולהשיג את הנשגב. לכן, לפני שלימד אותם פרקים בתורת הצ'אן בודהיזם (זרם בתוך ההגות הבודהיסטית שלימים בודהידהרמה נחשב לאב המייסד שלו בסין), בודהידהרמה לימד את הנזירים סדרות של תרגולי לחימה ובריאות שחיזקו את גופם ורוחם. לימים, טוען המיתוס, תירגולים אלו הצמיחו מתוכם את אומנויות הלחימה הסיניות.
זהו המיתוס שכמעט כל מי שלמד אומנויות לחימה סיניות או צ'י גונג שמע או קרא בשלב כלשהו לאורך לימודיו.
ברובד אחד, המיתוס טוען שכדי להתקדם במדרגות רוחניות על המתרגל לטפח לא רק את רוחו, כי אם גם את גופו. כלומר, תרגול גופני הוא תנאי הכרחי, אף אם לא מספיק, לתרגול רוחני. במילים אחרות, כדי להשיג את הנשגב לא מספיק לשבת במדיטציה או להתדיין עם מורה. במקביל לעבודה על המיינד יש לעבוד גם על הגוף. (מכיוון שכך, זוהי דוגמה הפוכה לדעה הרווחת שחכמי סין נקטו בגישה הוליסטית לאדם ולא פסעו בשבילים של דואליות בין גוף ונפש. עוד על החלוקה בין גוף ונפש בתרבות הסינית, ראו את מחקריהם של פרופ' פול גולדין ופרופ' אדוארד סלינרלנד).
אולם מעבר לשאלה כיצד נכון לחשוב על ולעבוד עם הגוף והנפש, המיתוס מעלה את הטענה שהיה זה בודהידהרמה – נזיר הודי – אשר הביא לסין את אומנויות הלחימה והבריאות. הבחירה בנזיר הודי כמקור אומנויות הלחימה הסיניות מרתקת ושווה להתעכב עליה. האם יש במיתוס זה גרעין של אמת? מתי הוא נוצר, מי סיפר אותו ומי אימץ אותו?
כדי לענות על שאלות אלו, נפנה לספרו של פרופ' מאיר שחר The Shaolin Monastery: History, Religion, and the Chinese Martial Arts. ספר זה הוא המחקר המקיף הראשון בשפה האנגלית על ההיסטוריה של אומנויות הלחימה הסיניות, כלומר: הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של לחימה ודת בסין. בספרו, שחר התחקה אחר התיעוד הכתוב המוקדם ביותר הטוען לקשר בין בודהידהרמה לשיטות לחימה והתעמלות.
שחר מצא כי התיעוד הכתוב המוקדם ביותר שבידינו המעיד על קשר בין בודהידהרמה ותרגילי בריאות ולחימה הופיע בראשית המאה ה-17, אז הודפסה מגילה בשם התמרת השרירים והגידים (יי-ג'ין ג'ינג, 易筋經), הפורשת בפני קוראיה סדרה של תרגילים הכוללים את הנעת הגוף, מניפולציות שונות על הנשימה ועבודה עם הדמיון. מטרתם של תרגילים אלו היא לחזק את הגוף, להופכו לחסין מפני מחלות ולהגיע לאל-מוות.
התרגילים בספר זה מגיעים ממסורת לה אנו קוראים במחקר "דאואיזם דתי," עליה ארחיב במאמר נפרד. בינתיים, אסתפק בלכתוב שעל אף שלכאורה התמרת השרירים והגידים צמחה מתוך המסורת הדאואיסטית, במבוא ליצירה נכתב שמחברה המקורי הוא דווקא הנזיר ההודי בודהידהרמה. כלומר, המבוא מעלה את הטענה שהיצירה היא תוצר של המסורת הבודהיסטית.
רק כדי לסבר את האוזן, אפשר בזהירות להקביל את המקרה שלפנינו לכך שנמצא ספר אשר כל כולו מוקדש לעבודת האל במסורת הנצרות הקתולית, אשר מפרט כיצד יש לנהוג בכנסייה, מהם הסקרמנטים וכיצד נכון לקיים את פולחן הצלמים, אבל במבוא לספר נקרא כי הוא נכתב על-ידי אברהם אבינו. מבוא שכזה, כמובן, היה מיד מעלה חשד בליבנו. לכן, אנחנו יכולים ואף צריכים לשאול מה הקשר בין הנזיר ההודי והבודהיסטי בודהידהרמה לבין ספר התעמלות דאואיסטי?
המבוא של הגנרל לי ל-התמרת השרירים והגידים
כדי לענות לשאלה זו נדון יותר לעומק במבוא לספר שמעלה טענה זו. מבוא זה נכתב, כך אנו קוראים, על-ידי גנרל מפורסם בשם לי ג'ינג (571-649), שחי בתקופת שושלת הטאנג (690-705), אחת השושלות הקוסמופוליטיות והמפוארות בהיסטוריה הסינית. כגנרל בכיר, לי הוביל את צבא השושלת לניצחונות רבים בסין גופא ובמרכז אסיה.
במבוא, אשר על-פי החתימה בסופו נכתב בשנת 628, לי סוקר את ההיסטוריה שעבר הספר מרגע כתיבתו ועד שהניח עליו את ידיו. לדבריו, הספר נכתב על-ידי הנזיר בודהידהרמה, לאחר מכן עותקים סודיים שלו התגלגלו בין נזירים וגיבורים צבאיים, עד שעותק אחד הגיע לידיו. דרך סיפור מציאת הספר על-ידי נזירי שאולין ותיאור הניסיונות לפענח את צפונותיו, הגנרל לי מנסה לרומם את יוקרתו של הספר, לו הוא אפילו זוקף את כל הצלחותיו הצבאיות.
הגנרל מספר לנו כי בסוף המאה החמישית בודהידהרמה הגיע למנזר שאולין, שם הוא התיישב מול קיר ופצח במדיטציה ארוכה שנפרשה על-פני תשע שנים תמימות. לאחר שעזב את המנזר, הקיר מולו ישב ניזוק כתוצאה מפגיעת רוחות וגשמים. בדרך פלא, בעת שהנזירים החלו לתקן את הקיר הם מצאו בתוכו קופסת מתכת, בה הוחבאו שתי מגילות, האחת מהן היא התמרת השרירים והגידים.
אולם הייתה בעיה. בודהידהרמה לא היה סיני, ועל כן הוא כתב את המגילה בסנסקריט, השפה ההודית המפורסמת בה נכתבו כתבי קודש רבים. לכן, כותב הגנרל לי, במשך זמן רב נזירי שאולין לא יכלו לפצח את הסודות הכתובים במגילה. במקרים נדירים, נזירים שזכו לקבל עותק של המגילה וידעו מעט סנסקריט הצליחו להבין שלושים עד חמישים אחוז מהטקסט. אולם, כותב לי, אף אחד מהם לא באמת הבין כיצד לתרגל את השיטות הכתובות בה ולכן כל אחד מהם פירש ותרגל את הטקסט בדרכו הוא.
אז מה יעשו נזירי שאולין הנבוכים וחסרי האונים? כיצד יחשפו את סודות הספר? הגנרל מספר שנזיר מבריק אחד החליט שעליו למצוא מתורגמן ראוי. לשם כך, הוא הניח את הספר בשיפולי גלימתו ויצא למסע חיפושים. יום אחד הגיע הנזיר להר א-מיי אשר במחוז סצ'ואן, שם פגש נזיר הודי בשם פראמיטי, ממנו ביקש לתרגם את הספר לסינית. פראמיטי התרשם מתוכן הספר אך אמר שהסנסקריט מורכבת מדי ואין אפשרות לתרגמה. עם זאת, לדבריו, ההיגיון והעקרונות המנחים של הספר פשוטים ולכן פראמיטי הכתיב אותם נקודה אחר נקודה לנזיר הנודד ממנזר שאולין.
המבוא של הגנרל לי: טקסט מקורי או זיוף מאוחר?
הסיפור, כסיפור, מעניין ומסעיר. יש בו גנרלים, נזירים הודים וסינים, רעיונות שנודדים על פני אימפריות, חיפוש רוחני אינטנסיבי, ועוד ועוד. אך האם הוא אמיתי, או שמא, ברגע שננבור בו מעט, הוא יתגלה כדמיון בלבד? נבחן כעת בעין ביקורתית את מרכיביו השונים של הסיפור.
על-פי שחר, הטענה כי בודהידהרמה כתב את הטקסט בסנסקריט אינה מפתיעה. הדת הבודהיסטית, אחרי הכל, נוצרה בהודו ומשם הגיעה לסין. בסין, נזירים סינים חיברו טקסטים בודהיסטים חדשים, אשר שילבו בין בודהיזם לחלקים נוספים מההגות הסינית. כדי להעניק לחיבורים אלו תוקף סמכותי, המחברים הסינים טענו שהם בעצם המתרגמים של טקסטים שבמקור נכתבו בסנסקריט על-ידי נזירים הודים. כלומר, קדושים הודים מדומיינים שימשו את הנזירים הסינים כמקור לגיטימציה לטקסטים החדשים אשר חיברו. זאת מכיוון שעל-ידי שיוך הטקסטים לנזירים הודים, המחברים הסינים טענו שכתביהם אותנטיים ויש לכבדם. כך נערמו טקסטים סינים שהתחזו לטקסטים סנסקריטיים והצטרפו אל ארון הספרים הבודהיסטי. מאוחר יותר, חלקם אפילו "תורגמו" חזרה לסנסקריט. לאור כך, הטענה כי המגילה נכתבה במקור בסנסקריט אינה מספקת כדי לקבוע האם מקורו של הספר הוא הודי או סיני.
נמשיך קדימה ונראה כי ישנה בעיה כרונולוגית עם האנשים והאירועים עליהם מדווח המבוא. הגנרל לי טוען שהיה זה הנזיר ההודי פראמיטי אשר סייע לנזיר משאולין לתרגם את המגילה. אך שוד ושבר, על-פי המידע ההיסטורי שבידינו, הנזיר פראמיטי, לו מיוחס תרגום יצירתו של בודהידהרמה מסנסקריט לסינית, נולד לכל הפחות כחצי מאה לאחר 628, היא השנה בה הגנרל לי כתב כביכול את המבוא לספר. כמו-כן, הגנרל לי מספר שהוא קיבל את מגילת התמרת השרירים והגידים מדמות מסתורית בשם "הגיבור עם הזקן המדובלל," אולם מסתבר כי זהו לא שמה של דמות היסטורית אמיתית. לחלופין, זהו כינויה של דמות מפורסמת בספרות הסינית.
אי-דיוקים וטעויות כגון אלו הובילו מלומדים סינים משושלת הצ'ינג (1644-1911) להטיל ספק בעובדה שהגנרל לי הוא המחבר האמיתי של המבוא. לדבריהם, הטעויות במבוא מעידים על כך שהידע ההיסטורי של המחבר האמיתי היה חלקי ומעוות והוא לא שלט מספיק טוב בעובדות כדי לייצר זיוף אמין. אחד המלומדים של הצ'ינג, למשל, ניחש שהמחבר האמיתי של המבוא הוא "מאסטר כפרי, בור ועם הארץ."
מכיוון שכך, הן מלומדים סינים משושלת הצ'ינג והן היסטוריונים מודרניים הגיעו למסקנה שהמבוא לא נכתב על-ידי הגנרל לי והציעו שבעצם המבוא (וכל הספר, בעצם) הוא זיוף שנוצר בסביבות המאה ה-17 ואשר מחבריו הציגו אותו כטקסט עתיק. עם זאת, בואו נקשה ונשאל: מדוע המחבר האמיתי רצה ליצור קשר בין ספרו ובין מנזר שאולין ובודהידהרמה?
בתור התחלה, אנחנו יכולים להצביע על כך שבמאה ה-17, בעת ש-התמרת השרירים והגידים הודפסה, מנזר שאולין נהנה ממוניטין של מצוינות בלחימה. מאסטרים רבים של שיטות לחימה טענו שהם או למדו להילחם במנזר שאולין, או שהשיטה שהם מלמדים היא פיתוח ושכלול של שיטת לחימה שצמחה בשאולין. כלומר, חיבור בין התמרת השרירים והגידים ובין המוניטין המצוין בלחימה של מנזר שאולין יכול היה לסייע לספר לייצר הילה של סמכות.
אולם, כפי ששחר מדגים, המחבר של התמרת השרירים והגידים נקט בגישה מעט שונה. במקום לומר שטכניקות הלחימה והבריאות הכלולות בספרו צמחו בשאולין, הוא מאשים את הנזירים בכך שבגלל שהם כשלו להבין את התמרת השרירים והגידים הם איבדו את דרכם הדתית ושכיום הישגיהם הרוחניים מפוקפקים ומוטלים בספק. בכך שהוא קושר את ספרו לבודהידהרמה, המחבר מבקש לדלג על ההווה העגום של המנזר בראשית המאה ה-17 וחוזר אל המאה החמישית, בה כביכול הידע האיזוטרי של הנזירים טרם אבד.
בודהידהרמה vs. ווג'ראפאני
אבל, וכאן זה נהיה מעניין במיוחד, שחר מראה כי עצם בחירת המחבר בבודהידהרמה כמקור סמכות מעידה על כך שהבנתו את ההיסטוריה של מנזר שאולין לוקה בחסר וכי הוא כשל בהבנת התרבות הדתית והלחימתית של המנזר. הסיבה לכך היא שהמחבר לא ידע עובדה אחת פשוטה אשר חומקת מאנשים רבים עד היום והיא כי במאה החמישית (וכמעט עד המאה ה-18) נזירי שאולין לא ייחסו את מיומנותם בלחימה לנזיר ההודי בודהידהרמה, כי אם לאל הבודהיסטי ווג'ראפאני.
במיתולוגיה הבודהיסטית, ווג'ראפאני היה אל לוחם, אשר משמעות שמו הייתה "האוחז ביהלום". נזירי שאולין האמינו כי הוא מעניק להם כוח פיזי, עוצמה מנטלית ויכולות לחימה. מדוע נזירים בודהיסטים, אשר דתם כביכול היא דת רודפת שלום, עבדו אלי מלחמה – היא שאלה מרתקת וחשובה בה אשתדל לעסוק במאמר נפרד. בינתיים, ד"ר תומר פרסיקו כתב רשומה מצוינת על הקשר ההיסטורי בין בודהיזם ואלימות)
כעת, המחבר, שככל הנראה שמע על כך שנזירי שאולין מתייחסים לבודהידהרמה כאב המייסד של מסורת הצ'אן הבודהיסטית בסין, הניח בטעות (או בכוונה?) שבודהידהרמה הוא גם האיש שהביא למנזר את טכניקות הלחימה.
סיכום
הניסיון להציג תרגילי התעמלות ממסורת הדאואיזם הדתי כפְּרִי פיתוחם של קדושים בודהיסטים הייתה חלק ממגמה רחבה בסין. כך למשל, באינציקלופדיה בודהיסטית מהמאה ה-11 אנו מוצאים חיבור שעוסק בנשימה אל הבטן, אשר מזכיר מאוד טקסטים דאואיסטיים העוסקים בהתעמלות והנעת הצ'י בגוף. עם זאת, המחבר האנונימי של חיבור קצר זה ייחס את שיטתו לבודהידהרמה. איננו יודעים בוודאות מה גרם לאופנה זו, אולם נדמה כי הוגים דאואיסטים עשו זאת מפני שמעמדו של בודהידהרמה כאב המיסד של הצ'אן בסין ותורתו השפיעו מאוד על התורות שהם עצמם לימדו, ובמיוחד על החלקים בתורתם שעסקו בתרגולי התעמלות ואלכימיה פנימית, נושאים בהם נוסיף לעסוק במאמרים הבאים.
מה שיפה אבל, הוא שלא משנה עד כמה אנשים ינסו להפריך סיפורי בדיות, לעיתים אגדות מתקבעות כמציאות. בערך בסביבות המאה ה-18 נזירי שאולין אימצו את המיתוס המוכר לנו היום הגורס כי בודהידהרמה הביא לשאולין ולסין את אומנויות הלחימה. בעוד שאיננו יודעים לבטח מדוע עשו זאת, שחר הציע כי לאחר ש-התמרת השרירים והגידים הפך פופולארי בקרב הוגים צבאיים ומתרגלי לחימה מקרב העם, אפילו הנזירים בשאולין החלו לתרגל את השיטות המוצעות בו ושינו את האופן בה הם מספרים את ההיסטוריה של עצמם. את האל הבודהיסטי ווג'ראפאני, לו הם ייחסו את טכניקות הלחימה של המנזר, הם החליפו בבודהידהרמה אליו החלו להתייחס כאבי שיטות הלחימה של שאולין. כך, מה שהתחיל כמיתוס של מתרגלי שיטות בריאות, דאואיזם דתי ולחימה, הפך ברבות הימים למיתוס הרשמי של מנזר שאולין ולאחת מאגדות הקונג-פו הנפוצות ביותר במחוזותינו.
