נכתב על ידי לאו שה (1899-1966), פורסם בשנת 1935

תרגם מסינית: ישראל כנר

״החיים הם בדיחה והכל מצביע על זאת. כבר מזמן חשבתי כך, אבל עכשיו אני מבין זאת״

סוכנות השמירה של שה דזה-לונג הפכה לפונדק.

בניגוד לרצונו, המזרח התעורר מחלומו הגדול. קולות הפגזים גוברים על שאגות הנמרים ביערותיהם הפראיים של מלזיה והודו. אנשים ערים למחצה משפשפים את עיניהם ומתפללים לאבותיהם ולאלים. בקרוב הם יאבדו את אדמת מולדתם, חירותם וריבונותם. מחוץ לדלת עומדים אנשים בצבעי עור שונים, לוע רוביהם עדיין לוהט. אל מולם, איזו תועלת יש בחניתות הארוכות, בקשתות המורעלות ובמגני המזרח המעוטרים נחשים ומנוקדים בצבעים שונים? אפילו אבותיהם, והאלים בהם האמינו אבותיהם, לא יעילים! סין עם דגל הדרקון כבר איננה מסתורית. יש רכבות כעת… והן חודרות ועוברות דרך קברים והורסות את הפנג-שווי.

דגל סוכנות השמירה המעוטר בצבע אדום-סגול, הנדן הירוק מעור הכריש של סכין הפלדה, צליליהם של הסוסים המונגולים, החוכמה והמונחים הסודיים של אנשי הנהרות והנחלים, אחוות האחים והתהילה, כל אלו, עבור שה דזה-לונג, כולל אומנות הלחימה שלו, המקצוע שלו… כל אלו נדמים כמו חלום מליל אמש. ההווה הוא רובים אוטומטיים, רכבות, יחסי סחר בינלאומיים וטרור. ישנה אפילו שמועה כי מישהו מתכנן להתנקש בראשו של הקיסר!

מי אינו יודע כי בשיאו, שה דזה-לונג היה נמוך ורזה, מוצק ומלא חיים, ושתי עיניו זהרו ככוכבים בלילה קפוא? אולם כיום גופו תפח העלה בשר. כשסוכנות השמירה שלו הפכה לפונדק, הוא עבר לגור בחצר האחורית הקטנה, בשלושת החדרים הצפוניים שפניהם אל דרומה. את חניתו הגדולה הוא העמיד בפינת החצר, שבה היו מספר יונים.

באמצע הלילה, ואך ורק בזמן זה, הוא היה נועל את דלת החצר הקטנה ומתאמן שוב ושוב ברצף תנועות הלחימה הידוע כ״חנית היגון של חמשת הנמרים.״ החנית הזאת, ותבנית התנועה הזאת, הן תולדה של עשרים שנות תרגול ממוקד והן שנתנו לו, בצפון-מערב סין, את הכינוי ה'חנית האלוהית'. בכל הזמן הזה הוא לא פגש ביריב שהשתווה לו. אולם כיום, הן החנית והן תבנית התנועה כבר לא יכולות להביא לו כבוד ויוקרה באמצעות ניצחונות על יריבים. כיום, אין הוא יכול אלא לגעת במוט העץ הקר, החלק, הקשה והרועד, וזה מביא עצבות ללבו. באמצע הלילה בלבד הוא לוקח את החנית בידיו, אז שוב הוא יכול להאמין לרגע כי הוא ה'חנית האלוהית'. במהלך היום הוא לא מרבה לדבר על אומנויות הלחימה ועל העבר. עולמו כבר עף ברוח והתרחק ממנו.

מספר צעירים שלמדו תחתיו חיפשו אותו לעיתים קרובות כדי להתאמן יחד. לאיש מהם לא הייתה הכנסה קבועה. לכולם היה מעט כישרון באומנויות הלחימה, אולם לא היה להם מרחב ליישם אותו. ביניהם היו כאלו שמכרו את אומנותם במופעי ראווה בירידים במקדשים: הם בועטים בשתי רגליהם, מבצעים מספר תבניות לחימה וקפיצות אקרובטיות. לאחר ההופעה הם מוכרים פורמולות צמחים לחיזוק הגוף ומרוויחים מכך כסף למחייתם. ביניהם היו כאלו שלא הייתה להם טיפת זמן פנוי, ואז הם לקחו סלי פירות או פולי סויה ומכרו אותם ברחובות עם הזריחה, תוך שהם מתמקחים על המחיר של כל גרם וגרם. באותו הזמן, האורז והבשר היו זולים, ומי שמוכן היה להשקיע את כוח הזרוע ברוכלות יכול היה לקיים את בטנו. אולם הם לא עשו זאת, ועל אף שקיבתם הייתה גדולה והם נזקקו לאכול כדי לתפקד, הם סרבו לאכול בצקיות מאודות וחביתיות חריפות.

לעיתים תכופות הם ביצעו הופעות לחימה בטקסים דתיים שנערכו במקדשים, כמו למשל את ״מקל חמשת הנמרים,״ ״פתיחת המעגל״, ״אריה גדול, אריה קטן.״ על אף שהופעות אלו לא השתוו לעבודתו בפועל של שומר הראש, הייתה בהן הזדמנות להשתתף בפעילויות קהילתיות ולהרוויח מעט תהילה. אכן, ההשתתפות בטקסים מקנה כבוד רב מהקהל. המשתתפים מתלבשים כמו דמויות מפורסמות, ולכל הפחות עליהם להיות בעליהם של מכנסיים ירוקות מבד קרפ איכותי, חולצה לבנה דקה ומכובסת ונעלים מעוטרות קשקשי דגים. אולם הטוב ביותר היה זוג מגפי נמר בצבע ירוק עשויות סאטן. אלו הם תלמידי ה'חנית האלוהית', על אף שהוא לעולם לא יכיר בהם בפומבי.

כדי להשתתף בפסטיבלים במקדשים על המשתתפים לשלם מעט כסף, וכרוכה בכך גם סכנה של הסתבכות בקטטה. כשלא היה להם כסף, תלמידיו של 'החנית האלוהית' עלו אל המורה שה להתחנן לעזרה. המורה שה היה ללא רבב וכמעט ולא הגביל את עזרתו. הוא לא הניח להם לצאת ממנו בידיים ריקות. אולם, אם באו כדי לבקש עזרה בשיפור יכולת הלחימה, כדי להדגים את כישוריהם או כדי שילמד אותם התקפות-נגד כגון ״לחטוף חרב ביד ריקה,״ או ״כניסה אל חנית עם וו ראש הנמר,״ לרוב, המורה שה פטר אותם מעליו באמצעות בדיחה: ״שאלמד אותך מה? לך תחזיק מים חמים!״ לפעמים הוא הבריח אותם מיד החוצה. תלמידיו לא הבינו לעומק מה עובר על מורם וליבם התמלא צער.

ועל אף זאת, בכל מקום הם התרברבו בכישורי הלחימה של המורה שה. מחד הם רצו שכולם ידעו שאומנות הלחימה שלהם הגיעה ממסורת אמיתית, שהם למדו מאומן לחימה משכמו ומעלה, מאידך הם רצו לעורר את גאוותו של מורם. הם רצו לוודא כי היה ויום אחד מישהו יחפש את המורה כדי לקרוא עליו תיגר, הוא יחשוף את אומנותו האמיתית. לכן הם סיפרו כי המורה שה יכול להפיל פר באגרוף אחד, ובבעיטה אחת הוא יכול להעיף מישהו עד הגג, וכל זאת מבלי להשתמש בכוח רב! איש מהם מעולם לא ראה התרחשות שכזאת, אולם ככל שהם סיפרו וסיפרו, כך הם עצמם התחילו להאמין. הם הוסיפו לסיפור שנים, חודשים ומקומות, ונשבעו שאכן כך אירעו הדברים!

וואנג סאן-שנג, אחד מתלמידיו הבכירים של שה דזה-לונג, אירגן שטח להופעה במקדש ׳אל האדמה׳ ופרש לפניו את כל כלי הנשק הדרושים לשם כך. הוא שאף מלוא האף טבק הרחה בצבע עלי תה והחל לסובב באוויר את שוט המתכת שלו כדי להגדיל במעט את שטח ההופעה. הוא הניח את השוט ומבלי לקוד לארבעת הכיוונים כמקובל, הניח את ידיו על מותניו ואמר שני משפטים: ״ברגלי בעטתי באנשים הטובים של העולם, באגרופי ניצחתי את הגיבורים של חמש הדרכים!״

הוא סרק במבטו את ארבעת הכיוונים ואמר: ״חברי לכפר, וואנג סאן-שנג אינו מהבדרנים אשר מוכרים את אומנות הלחימה שלהם. אני מכיר מספר תבניות שונות של לחימה, הייתי שומר ראש בדרכים של צפון-מערב סין, חברי היו פורעי החוק המאכלסים את היערות והם תמיד אפשרו לי לעבור בבטחה. כעת זמני חופשי ובאתי הנה להשתעשע עמכם באומנויות הלחימה. אם יש בכם כאלו שאוהבים להתאמן בהן, אתם מוזמנים להצטרף אלי בכל רגע. וואנג סאן-שנג משתמש באומנויות הלחימה כדי לרכוש חברים, לכן אם יש פה כאלו שיקבלו את מחוותי, אתאמן איתכם. מורי הוא שה דזה-לונג, ה׳חנית האלוהית,׳ ואומנות הלחימה שלי היא הדרך האמיתית! רבותי, האם יש פה כאלו המוכנים להצטרף אלי?״ הוא הביט סביב וידע שאיש לא יעז להצטרף. אומנם הוא דיבר מילים קשות, אולם שוט המתכת שלו היה קשה הרבה יותר — תשעה קילו משקלו.

וואנג סאן-שנג היה בנוי לתלפיות, מבטו מכוער ואכזרי. עיניו השחורות הקרינו כוח רב כשהביט לארבעת הכיוונים. איש לא השמיע קול. הוא פשט את חולצתו, הידק את חגורתו העבה, שהייתה בצבע עמוק של כחול ולבן, והכניס את ביטנו. הוא ירק אל מרכז כף ידו והרים את חרבו הגדולה והמעוקלת.

אז אמר, ״רבותי, וואנג סאן-שנג יופיע בפניכם כעת. אולם אני לא עושה זאת לחינם. לאחר שאסיים, זרקו עבורי את מעט הכסף שיש לכם, ולאלו מכם שאין כסף, קראו בקול ועזרו להעלות את המורל. רק שימו לב, אני לא כאן כדי לעשות עסקים. טוב, בואו נתחיל!״

וואנג סאן-שנג השעין את החרב המעוקלת לצד גופו, עיניו רשפו בארובותיהן, שרירי פניו נמתחו, חזהו התנפח וחזותו הייתה כשני שורשי עץ ליבנה זקן. ברגע שרקע ברגלו, חרבו התאזנה באוויר וציצית הארגמן של החרב רקדה לפני כתפו. הוא חתך וקצץ וניתץ וביקע, התכופף וקפץ, התחמק והסתובב. ידו וחרבו נשבו רוח והפיקו צלילים חדים. לפתע החרב התמקמה והסתובבה במרכז כף ידו בזמן שגופו התכופף. דממה השתררה בכל ארבעת הכיוונים, ורק ציצית חרבו הפיקה צליל פעמונים עדין. החרב חזרה באלגנטיות למקומה, ו-וואנג רקע בבוץ באופן מאיים. גופו התיישר וכמו פגודה שחורה, הוא היה גבוה בראש מן הקהל. הוא התכנס אל תנוחתו ואמר, ״רבותי!״ בידו אחת החזיק את החרב מעוקלת, ידו השנייה על מותניו והביט אל ארבעת הכיוונים. זרמים חלשים של מטבעות נחושת נזרקו לעברו, והוא הניד את ראשו לעבר הזורקים. ״רבותי!״

הוא חיכה וחיכה, אך האדמה, כמקודם, כוסתה רק במעט מטבעות נחושת זוהרים ודקיקים והאנשים במעגל החיצוני ניסו לחמוק מעיניו ולהתפזר. הוא בלע את רוקו ואמר בקול חלש: ״אין פה אף אחד שמבין!״ אבל כולם שמעו.

״יש לך גונג פו!״ קרא לעברו איש בא בימים עם זקן צהוב מהפינה הצפון מערבית.

״הא?״ וואנג סאן-שנג העמיד פנים שלא הבין.

״אמרתי ש — יש — לך — גונג — פו!״ הטון של הזקן לא זכה לאהדת הקהל.

וואנג סאן-שנג הוריד את חרבו המעוקלת מטה ויחד עם הקהל הביט לכיוון צפון מערב. איש מהם לא העניק חשיבות יתרה לזקן הזה. צורתו קטנה ומיובשת, על גופו תלויה חולצה מבד כחול וגס, פניו כחושות, ארובות עיניו עמוקות, מעל פיו היו מעט שורשים צהובים שדמו לזקן ועל כתפו נשא צמה קטנה, דשאית וצהובה. הזקן היה דק כמו מקלות אכילה, אך בהחלט לא היה ישר כמותם. אולם וואנג סאן-שנג זיהה שגם לחבר הזקן הזה יש גונג-פו. מצחו ועיניו זהרו, ועל אף שארובות עיניו היו עמוקות, עיניו היו שחורות כמו שני מעינות קטנים, עמוקות וקורנות אור שחור. ואנג סאן-שנג לא פחד. הוא יכול היה לדעת אם לאנשים אחרים יש או אין גונג-פו, אולם סמך מאוד על יכולותיו. הוא הרי תלמידו הבכיר של שה דזה-לונג.

״בוא לשחק איתי, דוד!״ אמר וואנג סאן-שנג במלוא הכבוד.

הזקן הניד בראשו והתקדם למרכז המעגל. כשהוא נכנס כולם צחקו לו: זרועו בקושי זזה, הוא פסע קדימה ברגל שמאל ומשך את ימין אחריה, כל צעד היה מעין גרירה וכל הגוף התארגן באופן משונה, כאילו סבל משיתוק בעברו. כשהגיע למרכז המעגל השליך את חולצתו על האדמה והתעלם לחלוטין מהלעג שהפנו אליו האנשים סביב.

אמרת שאתה תלמידו של שה דזה-לונג, ה׳חנית האלוהית׳? טוב, אני אתן לך להשתמש בחנית. ואני?״ הזקן היה ישיר עד מאוד, כאילו כבר זמן רב רצה להתחיל להילחם.

כל האנשים חזרו לעמוד סביבם, ובמעגל השכן עם הדב המאולף החלו להכות שוב ושוב בגונג, אך דבר לא עזר להם למשוך חזרה את הקהל.

״מוט שלושה חלקים הוא אתגר ראוי לחנית?״ שאל וואנג סאן-שנג שרצה לראות את מיומנותו של הזקן וידע כי מוט שלושה חלקים לא היה כלי נשק שקל להשתמש בו.

הזקן הנהן בראשו והרים את הנשק מהקרקע.

וואנג סאן-שנג הביט בזקן בעיניים רושפות והרעיד את חניתו. פניו היו קשות למראה.

עיניו השחורות של הזקן הפכו אפילו עוד יותר עמוקות וקטנות, כשתי להבות קטורת. לפתע, וואנג סאן-שנג לא הרגיש בטוב. שתי העיניים השחורות האלו כאילו ביקשו לשאוף לתוכן את חוד חניתו! כולם התקבצו סביבם כך שאפילו רוח וגשם לא יכלו לחדור למעגל. האנשים בקהל הרגישו שבניגוד למה שחשבו, יש לזקן הזה עוצמה. כדי להתחמק מזוג העיניים האלו, ואנג סאן-שנג שיחק בחנית בססגוניות. ברגע בו זקנו הצהוב של הזקן נע, הוא אמר: ״קדימה!״

וואנג סאן-שנג הרים את החנית ונכנס לעמידת רץ לפנים, כיוון את ראש החנית היישר לצווארו של הזקן וציצית החנית האדומה הסתובבה באוויר. גופו של הזקן לפתע התעורר לחיים והתרחב, הוא הסיט במילימטר את גופו ונתן לראש החנית לעבור אותו. באמצעות המוט הקדמי הוא הרים את החנית מלפנים ובאמצעות המוט האחורי תפס את ידיו של ואנג סאן-שנג. קראק, קראק, נשמעו שני צלילים והחנית של וואנג סאן-שנג השתחררה מידיו. הקהל קרא קריאות עידוד. פניו וחזהו של ואנג סאן-שנג הפכו סגולים. מיד הרים הוא את החנית, התרומם בעצמו ובתנועה ססגונית תקף שוב לפנים, הפעם כיוון את קצה החנית למרכז חזהו של הזקן. עיניו הצלולות של הזקן קרנו באור שחור, רגליו התכופפו בקלילות רבה. עם החלק התחתון של המקל הוא תפס את התקפת הפתע ועם החלק העליון הכה את החנית, בדיוק ברגע בו וואנג סאן-שנג ניסה למשוך אותה חזרה. קראק, ושוב החנית נפלה אל האדמה.

הקהל הריע בשנית. וואנג סאן-שנג התכסה זיעה ולא ניסה לשוב ולהרים את החנית. הוא בהה בכעס בעץ שהוטל על האדמה. הזקן הוריד את נשקו מטה והרים את חולצתו הארוכה. כעת הוא צעד מהר, אבל המשיך לגרור את רגלו. הוא תלה את חולצתו על ידו, עבר ליד ואנג סאן-שנג, טפח על שכמו ואמר:

״אתה עוד צריך להתאמן, חבר!״

״אל תלך!״ אמר וואנג סאן-שנג וניגב את זיעתו: ״אל תתרחק. שם משפחתי הוא ואנג והבנתי שאתה עליון ליכולתי. אבל האם תעז לדו קרב עם המורה שה?״

״הא, בדיוק בשביל זה באתי!״ הקמטים היבשים על פניו של הזקן התנועעו מעט, כמעט כאילו חייך. ״בוא נלך. אסוף את הדברים שלך, אני אזמין אותך לארוחת ערב!״

וואנג סאן-שנג ערם את כלי נשקו במקום אחד, השאיר אותם למשמרת אצל הלהטוטן 'בעל האבעבועות מספר שתיים,' וליווה את הזקן אל עבר הפונדק. מאחוריהם הלכו לא מעט אנשים, אך ואנג פיזר אותם בקללות.

״מה שם משפחתך?״ שאל.

״שם משפחתי הוא סון,״ ענה הזקן בקול יבש אשר הלם את דמותו וגופו. ״אני אוהב להתאמן באומנויות הלחימה וכבר זמן רב שאני רוצה לפגוש בשה דזה-לונג."

שה דזה-לונג יכה בך כהוגן! חשב וואנג סאן-שנג בליבו והחיש את צעדיו, אך הזקן לא השתרך מאחור. וואנג ראה כי צעדיו הקופצניים של הזקן הינם מסגנון הלחימה של משפחת צ׳ה, והסיק שכל תנועה בידו מהירה עד מאוד. אולם, לא משנה עד כמה הוא מהיר, הוא בוודאי לא יריב ראוי לשה דזה-לונג. משידע בבירור כי סון הזקן הולך לאכול אותה, ליבו התעודד מעט והוא האט את צעדיו.

״דוד סון, מהיכן אתה?״

״ממחוז חה-ג׳יאן [שבפרובינציית חה-נאן]. זהו מקום קטן.״ סון הזקן גם הוא התרכך מעט ואמר: ״במקל מספיק להתאמן חודש ובחרב שנה, אך בחנית יש להתאמן חיים שלמים. נדיר מאוד לראות אנשים עם מיומנות לחימה גבוהה בחנית! ואם לומר לך את האמת, יש לך ידיים לא רעות בכלל!״

זעה שוב כיסתה את ראשו של וואנג סאן-שנג ו ובפיו המילים ייבשו.

כשהגיעו לפונדק ליבו הלם בחוזקה מפחד שהמורה שה לא נמצא בבית. הוא היה להוט לנקמה, אך ידע שהמורה לא אוהב להתעסק בעניינים שכאלו. בעבר, התלמידים כבר פגשו במספר מקרים בהם המורה השיב פניהם ריקם, אולם הוא האמין שהפעם המורה בוודאות ייענה לאתגר. הוא הרי תלמידו הנאמן, לא כמו שאר התינוקות האלו. בנוסף, האנשים בחצר המקדש הזכירו את שמו של המורה שה וקראו לקרב בין השניים, אז האם הוא באמת יכול לאבד פנים כך?

״סאן-שנג,״ קרא שה דזה-לונג בעת ששכב במיטה וקרא בספר הקאנוניזציה של האלים, ״מה העניין?״ פניו של וואנג סאן-שנג שוב הפכו סגולות, שפתיו רעדו והוא לא מסוגל היה להוציא מילה.

שה דזה-לונג התיישב, ״סאן-שנג, מה קרה?״

״הושפלתי!״

למעט מספר פיהוקים קצרים, המורה שה לא שינה את הבעת פניו.

ליבו של וואנג סאן-שנג היה לא שקט, אולם הוא לא העז להראות זאת. היה עליו לגרום למורה לסעור, ״יש איזה זקן אחד ששם משפחתו הוא סון והוא מחכה לך מחוץ לדלת. פעמיים הוא הפיל מידי את החנית — את החנית!״ וואנג ידע כמה משקל יש למילה ״חנית״ בליבו של המורה, ומבלי לחכות להנחיות מיהר לרוץ החוצה.

כשהאורח נכנס, המורה שה כבר חיכה בחדר החיצוני. שניהם הצליבו ידיים אל מול החזה כברכת שלום והתיישבו. המורה אמר ל-וואנג סאן-שנג ללכת ולחלוט תה. וואנג סאן-שנג קיווה שהשניים מיד יצליבו ידיים וילחמו, אולם לא הייתה לו ברירה אלא ללכת ולחלוט את התה. סון הזקן לא אמר מילה ואמד את שה דזה-לונג בעיניו. שה היה מאוד מנומס ואמר:

״אם סאן-שנג חטא כלפיך, אל תתייחס אליו, הוא עדיין צעיר.״

סון הזקן הבחין בפיקחותו של שה דזה-לונג ואיבד מתקוותו. הוא לא ידע מה לעשות כעת, כי הרי אי-אפשר להקיש על איכות אומנות הלחימה של אדם מפיקחותו. ״באתי ללמוד ממך את אומנות החנית!״ הוא אמר מבלי להתאפק.

שה דזה-לונג לא המשיך לפתח את השיחה. וואנג סאן-שנג נשא פנימה קנקן תה. להוט לראות את השניים נלחמים, הוא לא שם לב אם המים רתחו או לא ורק הניח את העלים בתוך הקנקן.

״סאן-שנג,״ אמר שה דזה-לונג והרים כוס תה אחת, ״לך וחפש את שיאו-שון ואת כולם. הערב נתראה במסעדת טיאן-חווי ונאכל יחד עם סון הזקן״

״מה?!״ עיניו של וואנג סאן-שנג כמעט נפלו מארובותיהן. כשראה את פניו של המורה שה הוא שתק בזעם רב, ורק אמר ״טוב!״ ויצא, משרבב את שפתיו בכעס.

״לא קל ללמד תלמידים!״ אמר סון הזקן.

״אין לי תלמידים. בוא נלך, המים בתה לא רתחו! נלך לבית תה, וברגע שנהיה רעבים נלך לאכול.״ שה דזה-לונג הרים מהשולחן את תיק הסאטן שלו, בכיסו האחד טמן בקבוק של טבק הרחה, בכיסו השני טמן כסף ותלה את התיק על חגורת מותניו.

״לא, אני עדיין לא רעב!״ אמר סון הזקן בהחלטיות. שני ה״לא״ שאמר העיפו את צמתו מכתפו לגבו.

״בוא ונדבר זמן מה. באתי ללמוד ממך את אומנות החנית.״

״כבר מזמן נפטרתי מתרגול הגונג פו,״ שה דזה-לונג הצביע על גופו ואמר, ״וכבר העליתי המון משקל!״

״מה נעשה כדי ששנינו נהיה מרוצים?״ שאל סון הזקן ומבטו חדר את עיניו של המורה שה. ״לא נילחם, אבל אתה למד אותי את חנית היגון של חמשת הנמרים.״

״חנית היגון של חמשת הנמרים?״ שה דזה-לונג צחק. ״כבר מזמן שכחתי אותה לגמרי! מזמן כבר שכחתי! אני אגיד לך משהו, בוא תישן כאן כמה ימים ואנחנו נטייל קצת. כשיגיע זמנך ללכת, אשלח אותך עם מעט דמי נסיעות.״

״אני לא מעוניין לטייל יחד וגם לא צריך כסף, באתי רק כדי ללמוד ממך את אומנויות הלחימה!״ סון הזקן התרומם, ״אני אתרגל תבנית ואתן לך לראות, אתה תשפוט אם למדתי מספיק!״ הוא כופף את גופו לרגע ומייד הופיע בחצר, שם הפחיד את היונים שהתעופפו וברחו. הוא מתח את גופו ותרגל תבנית שלמה מתוך אומנות הלחימה של משפחת צ׳ה.

״נהדר! נהדר!״ שה דזה-לונג עמד על המשטח מעל החצר והניד בראשו.

״למד אותי את תבנית החנית הזאת!״ אמר סון הזקן ומיקם את שני אגרופיו אלו אל אלו בטקסיות.

שה דזה-לונג ירד אל החצר ואף הוא מיקם את אגרופיו בטקסיות, ״הזקן המכובד סון, אני אמרתי לך את האמת, החנית ותבנית החנית, שתיהן ירדו יחד איתי לקבר. הן ירדו איתי לקבר!״

״לא תלמד אותי את האומנות?״

״לא אלמד!״

פיו וזקנו של סון הזקן נעו לזמן ממושך והוא לא אמר מילה. כשנכנס חזרה לחדר חטף את חולצתו הארוכה, משך את רגליו ואמר: ״לשווא הטרדתי אותך. להתראות!״

״הישאר לאכול ואז תלך!״ אמר שה דזה-לונג.

אולם סון הזקן לא אמר מילה.

שה דזה-לונג ליווה את האורח לשער הקטן, לאחר מכן חזר לחדר והניד את ראשו לפינה בה חניתו הגדולה נשענה אל הקיר.

לבדו מיהר למסעדת טיאן-חווי, מחשש כי וואנג סאן-שנג והאחרים מחכים לו שם. אולם איש מהם לא הופיע.

וואנג סאן-שנג, שיאו-שון ושאר החברים שוב לא העזו להראות את פניהם במקדש האדמה כדי להפגין את כישורי הלחימה שלהם. הם גם לא חזרו להתרברב בסיפורי הניצחון של שה דזה-לונג. נהפוך הוא, הם סיפרו כי שה דזה-לונג איבד פנים והושפל, הם סיפרו שהוא לא העז להילחם עם הזקן. הזקן הזה, כך סיפרו, יכול להרוג שור בבעיטה אחת. אמת כי וואנג סאן-שנג הפסיד בקרב מולו, אולם שה דזה-לונג אפילו לא ניסה מולו את כוחו. לכן, בסופו של דבר, ל-וואנג סאן-שנג הייתה אפשרות לבחון ולגלות את נחיתותו בפני הזקן, אך שה דזה-לונג אפילו לא העז להגן על עצמו במילים. עבר זמן, ו שה דזה-לונג ׳החנית האלוהית׳ נשכח מליבם של האנשים.

אך בדממת הליל, כאשר בחוץ נמצאים מעט מאוד אנשים, שה דזה-לונג נועל את השער ומתרגל בנשימה אחת את שישים וארבעה החלקים של תבנית החנית שלו. לאחר מכן הוא נשען במנוחה על החנית, מביט אל מערכות הכוכבים שבשמיים ונזכר בכבוד שהיה לו באותם השנים, בפונדקים וביערות. שוב הוא נאנח בכבדות, ממשש את גוף החנית באצבעותיו ומעלה חיוך קטן על שפתיו, ״לא אלמד את האומנות הזאת! לא אלמד!״