חנית היגון – סיפור קצר

נכתב על ידי לאו שה (1899-1966), פורסם בשנת 1935

תרגם מסינית: ד"ר ישראל כנר

"החיים הם משחק,
וכל דבר בעולם מעיד על כך.
פעם חשבתי כך,
אבל עכשיו אני מבין זאת באמת."

תחנת ליווי והגנת השיירות של שה דזה-לונג הפכה לפונדק.

חלומו הגדול של המזרח לא יכול היה להימשך עוד. ביערות הפראיים של מלאיה והודו רעמי התותחים גוברים על שאגות הנמרים, בעוד שאנשים ערים למחצה משפשפים את עיניהם ומתפללים לאבותיהם ולרוחות האלים. בקרוב יאבדו את אדמתם, חירותם וריבונותם. מחוץ לדלת עומדים אנשים בעלי גווני עור שונים, ולוע רוביהם עדיין לוהט. אל מולם, מה תועלת יש בחניתות הארוכות, בקשתות המורעלות, ובמגנים המעוטרים בדוגמאות נחשיות ומנוקדות בשלל צבעים? אפילו אבותיהם והאלים בהם האמינו, חסרי אונים! סין עם דגל הדרקון כבר איננה מסתורית. יש רכבות כעת, והן פורצות דרך קברים והורסות את הפנג-שווי.

דגל הארגמן של סוכנות ליווי השיירות, הנדן הירוק מעור כריש של להב הפלדה, צליליהם של הפעמונים המשתלשלים מפי הסוסים, החוכמה והמונחים הסודיים של אנשי הנהרות והנחלים, אחוות האחים והתהילה, כל אלה, עבור שה דזה-לונג, יחד עם אומנות הלחימה והמקצוע שלו… כולם נדמים כחלום מאמש. כעת ההווה שייך לרובים חדישים, רכבות, מסחר בינלאומי וטרור. אומרים שאף יש מי שמתכנן לערוף את ראשו של הקיסר!

זו הייתה תקופה שבה ליווי שיירות כבר לא היה מקור פרנסה, ואילו אומנויות הלחימה עדיין לא זכו לעידוד מהמהפכנים ומהמחנכים.

מי אינו יודע כי בשיאו, שה דזה-לונג היה נמוך ורזה, מוצק ונמרץ, ועיניו זהרו ככוכבים בלילה קפוא? ואולם כעת, גופו צבר בשר. עם הפיכת סוכנות השיירות שלו לפונדק, עבר להתגורר בשלושת החדרים הצפוניים שבחצר האחורית הקטנה. את חניתו הגדולה העמיד בפינת החצר, ובה התקבצו כמה יונים.

באישון לילה, ורק אז, היה נועל את דלת החצר הקטנה ומתאמן שוב ושוב ברצף התנועות הידוע כ"חנית חמשת הנמרים קוטלת הנשמה". החנית הזו, ותבנית התנועה הזו, היו תולדת עשרים שנות אימון ממוקד, והן שהעניקו לו, בצפון-מערב סין, את הכינוי "החנית הנשגבת". במשך כל השנים הללו, לא פגש יריב שהשתווה לו. ואולם כעת, לא החנית ולא רצף התנועות עוד יכולות להביא לו כבוד ויוקרה בניצחון על יריבים. כל שנותר לו הוא ללטף את מוט העץ הקר, החלק, הקשה והרוטט, ובכך להפחית מעט מכאב לבו, ולא יותר מכך. רק באישון לילה, כאשר הוא אוחז שוב בחנית, הוא מסוגל להאמין לרגע כי עודנו "החנית הנשגבת". ביום, כמעט ואינו מדבר עוד על אומנויות הלחימה או על העבר. עולמו כבר נסחף עם הרוח והתרחק ממנו.

הנערים שצמחו והתאמנו תחת הדרכתו נהגו לחפש אותו לעיתים קרובות. רובם היו בני משפחות שירדו מנכסיהן. לכולם היה מעט כישרון באומנויות הלחימה, אולם לא היה להם היכן ליישם אותו. חלקם מכרו את אומנותם במופעי ראווה בירידים במקדשים: הם ביצעו בעיטות כפולות, תרגלו נשקים שונים, והפגינו קפיצות אקרובטיות. לאחר ההופעה, הם מכרו כדורי חיזוק כוח והרוויחו מהם כמה מטבעות למחייתם. אחרים, משלא יכלו להרשות לעצמם בטלה, לקחו סלי פירות או פולי סויה ויצאו עם הזריחה למכור אותם לפי משקל ברחובות. באותו הזמן, האורז והבשר היו זולים, ומי שהיה מוכן להשקיע את כוחו הפיזי יכול היה למלא את בטנו. אלא שהם לא יכלו להסתדר כך, קיבתם הייתה גדולה, והם נזקקו לאוכל טוב כדי לתפקד. בצקיות מאודות וחביתיות חריפות פשוט לא ירדו להם בגרון.

לעיתים קרובות הם הופיעו בטקסים הדתיים שנערכו במקדשים, עם מופעים כגון "מקל חמשת הנמרים," "פתיחת הדרך," ו"האריה הגדול והאריה הקטן." על אף שהופעות אלו לא השתוו לעבודתו של מלווה שיירות אמיתי, הן סיפקו הזדמנות להשתתף בחיי הקהילה ולהשיג מעט תהילה. אכן, השתתפות בטקסים מסוג זה הקנתה כבוד רב. המשתתפים הופיעו בלבוש מרשים, ולעיתים התחפשו לדמויות מוכרות. לכל הפחות, היה עליהם ללבוש מכנסיים ירוקים מבד קרפ איכותי, חולצה לבנה דקה ומכובסת, ונעליים מעוטרות בדוגמת קשקשי דגים. אך מי שרצה להפגין יוקרה אמיתית, נעל מגפי נמר ירוקות עשויות סאטן. אלו הם תלמידיו של "החנית הנשגבת," על אף שמעולם לא הכיר בהם בפומבי.

כדי להשתתף בפסטיבלים במקדשים, היה על המשתתפים לשלם מעט כסף, ולעיתים קרובות הדבר כרוך היה גם בסכנה של הסתבכות בקטטה. כשלא היה להם כסף, תלמידיו של "החנית הנשגבת" היו ניגשים אל ביתו של המורה שה ומתחננים לעזרה. שה דזה-לונג היה נדיב מטבעו, ולעיתים קרובות לא הקפיד על גבולות ברורים בנדיבותו. הוא לא הניח להם ללכת ממנו בידיים ריקות.

אולם אם באו אליו כדי לבקש עזרה בשיפור יכולת הלחימה, להדגים את כישוריהם, או שילמד אותם טכניקות התקפת-נגד כגון "חטיפת חרב בידיים ריקות" או "כניסה אל חנית עם וו ראש הנמר," לרוב, היה פוטר אותם מעליו בבדיחה, "ללמד אותך מה? לך תשפוך על עצמך מים חמים!" לעיתים הוא פשוט היה מגרש אותם החוצה.

תלמידיו לא הבינו לעומק מה עובר על מורם, ולבם נמלא צער.

ועל אף זאת, הם התרברבו בכישורי הלחימה של המורה שה לכל עבר. מחד, רצו שכולם ידעו שאומנות הלחימה שלהם נובעת ממסורת אמיתית, שהם למדו אצל אמן שאין שני לו. מאידך, קיוו לעורר בו  גאווה, כך שאם ביום מן הימים יקום מישהו שיחפש את המורה כדי לקרוא עליו תיגר, כלום לא יחשוף ולו מעט מאומנותו האמיתית? וכך נפוצו הסיפורים: המורה שה יכול להפיל פר באגרוף אחד! המורה שה יכול לבעוט יריב אל גג הבית מבלי להפעיל כוח רב! איש מהם מעולם לא ראה זאת במו עיניו, אך ככל שסיפרו שוב ושוב, כך גם הם עצמם החלו להאמין בכך. הם הוסיפו לסיפורים שנים, חודשים ומקומות, והיו נשבעים בכל היקר להם כי כך בדיוק אירעו הדברים.

וואנג סאן-שנג, אחד מתלמידיו הבכירים של שה דזה-לונג, אירגן זירה להופעה במקדש 'אל האדמה' ופרש לפניו את כל כלי הנשק הדרושים. הוא שאף עמוקות טבק הרחה בגוון עלי תה, ואז החל לסובב את שוט המתכת שלו באוויר, כדי להרחיב מעט את גבולות הזירה. לאחר מכן הניח את השוט, ומבלי לקוד כמקובל לארבעת הכיוונים, עמד בפישוק, הניח את ידיו על מותניו, וקרא בקול, "ברגלי בעטתי באנשים הטובים של העולם, באגרופי ניצחתי את הגיבורים של חמש הדרכים!"

הוא סרק במבטו את ארבעת הכיוונים ואמר, "חברי לכפר, וואנג סאן-שנג אינו מאלו שמוכרים את אומנות הלחימה שלהם! אני מכיר תבניות לחימה רבות. הייתי מלווה שיירות בדרכים של צפון-מערב סין, וחברי היו פורעי החוק ששכנו ביערות, אך הם תמיד אפשרו לי לעבור בבטחה. כעת זמני בידי, ובאתי לכאן כדי להשתעשע עמכם באומנויות הלחימה. אם יש ביניכם כאלה האוהבים להתאמן, אתם מוזמנים להצטרף אליי בכל רגע! וואנג סאן-שנג רואה באומנויות הלחימה דרך לרכוש חברים, לכן אם תכבדו את מחוותי – אתאמן איתכם. מורי הוא שה דזה-לונג, 'החנית הנשגבת', ואומנות הלחימה שלי היא הדרך האמיתית! רבותי, האם יש כאן מי שמוכן להצטרף אליי?" הוא הביט סביבו וידע שאיש לא יעז להצטרף. אומנם דיבר דברים תקיפים, אך שוט המתכת שלו היה תקיף אף יותר – תשעה קילוגרם משקלו.

וואנג סאן-שנג היה בנוי לתלפיות, פניו מחוספסים ומבטו אכזרי. עיניו השחורות נצצו בעוצמה כשהביט לכל עבר. איש לא השמיע קול. הוא פשט את חולצתו, הידק את חגורתו העבה, שהייתה בצבע כחול-לבן עמוק, והכניס את בטנו. אז ירק אל מרכז כף ידו, לפף את אצבעותיו סביב ידית החרב הגדולה והמעוקלת, והרים אותה באיטיות.

לבסוף אמר, "רבותי, וואנג סאן-שנג יופיע בפניכם כעת. אך אני לא עושה זאת לשווא. לאחר שאסיים, השליכו לי את המטבעות המעטות שיש בידיכם, ואילו מי שאין לו כסף שיצעק בקול ויעזור להלהיב את הרוח! רק שתדעו, אני לא כאן כדי לעשות עסקים. טוב, בואו נתחיל!"

וואנג סאן-שנג השעין את חרבו המעוקלת לצד גופו. עיניו רשפו בארובותיהן, שרירי פניו נמתחו, וחזהו התנפח. הבעת פניו הייתה קודרת, ודמותו נראתה כשני שורשי עץ ליבנה עתיק. ברגע שרקע ברגלו, החרב התאזנה באוויר וציצית הארגמן שעליה התנועעה לפני כתפו. הוא חתך וקצץ, ניתץ וביקע, התכופף וקפץ, התחמק והסתובב. ידו וחרבו נשבו כרוח והפיקו צלילים חדים. לפתע החרב התייצבה והחלה להסתובב במרכז כף ידו, בזמן שגופו התכופף. דממה השתררה מכל עבר, ורק ציצית החרב השמיעה צליל פעמונים עדין. החרב חזרה באלגנטיות למקומה, ו-וואנג רקע בבוץ בתנועה מאיימת. גופו התיישר, וכמו פגודה שחורה, התנשא בראש מעל הקהל. הוא סיים את תנועתו ואמר, "רבותי!" ידו האחת אחזה בחרב המעוקלת, השנייה נחה על מותניו, והוא הביט לכל עבר. מטבעות נחושת נזרקו לעברו בזרם דק, והוא הניד בראשו לעבר הזורקים. "רבותי!"

הוא חיכה וחיכה, אך האדמה, כמו קודם, כוסתה רק בשכבה דקה של מטבעות נחושת זוהרים ודקיקים. האנשים במעגל החיצוני ניסו לחמוק ממבטו ולהתפזר. הוא בלע את רוקו ואמר בקול חלש, "אין פה אף אחד שמבין!" אבל כולם שמעו.

"יש לך גונג פו, מיומנות אמיתית!" קרא לעברו איש בא בימים מהפינה הצפון-מערבית של חצר המקדש, זקנו הצהבהב מתנופף קלות.

"הא?" וואנג סאן-שנג העמיד פנים שלא הבין.

"אמרתי ש—יש—לך—גונג—פו—אמיתי!" קרא הזקן, אולם קולו לא זכה לאהדת הקהל.

וואנג סאן-שנג כיווץ את עיניו, רעד קלות, והחזיק את חרבו המעוקלת לצד גופו. פניו עטו הבעה קודרת, והוא, יחד עם הקהל, הביט לעבר הפינה הצפון-מערבית. איש מהם לא ייחס חשיבות יתרה לזקן הזה. הוא היה קטן ורזה, גופו עטוי חולצה מבד כחול וגס, פניו היו שקועות ומחוספסות, וארובות עיניו העמוקות הוסיפו לו מראה תשוש. מעל פיו צמחו כמה קווצות צהובות, דומות יותר לשורשים מאשר לזקן, ועל כתפו השתלשלה צמה קטנה, דשאית וצהובה. הוא היה דק כמו מקלות אכילה, אך בהחלט לא ישר כמותם. אולם וואנג סאן-שנג הבחין מיד שגם לאיש הזקן הזה יש גונג פו. מצחו ועיניו זהרו, ועל אף שעיניו היו שקועות עמוק, הן היו שחורות כמעיינות קטנים, עמוקות, קורנות אור שחור מסתורי. אבל וואנג סאן-שנג לא פחד. הוא ידע לזהות האם לאחרים יש או אין גונג פו, אך סמך לחלוטין על יכולותיו. הרי הוא תלמידו הבכיר של שה דזה-לונג.

"בוא לשחק איתי, דוד!" אמר וואנג סאן-שנג בכבוד רב.

הזקן הניד בראשו והתקרב אל מרכז המעגל. כשהוא נכנס, פרץ קהל הצופים בצחוק. זרועו בקושי נעה, הוא צעד קדימה ברגל שמאל וגרר אחריה את רגל ימין. כל צעד היה כבד ואיטי, וכל גופו התארגן בצורה משונה, כאילו סבל משיתוק בעברו. כשהגיע למרכז המעגל, השליך את חולצתו על האדמה והתעלם לחלוטין מהלעג שסבב אותו.

"אמרת שאתה תלמידו של שה דזה-לונג, ה'חנית הנשגבת?' טוב, אני אתן לך להשתמש בחנית. ואני?" הזקן דיבר בישירות מוחלטת, כאילו חיכה זמן רב לרגע שבו יוכל להילחם.

כל האנשים התקבצו שוב סביבם, ובמעגל הסמוך, ליד הדוב המאולף, היכו בגונג פעם אחר פעם, אך שום דבר לא עזר להם להסיח את דעת הקהל.

"מוט שלושה חלקים, האם זה אתגר ראוי לחנית?" שאל וואנג סאן-שנג. הוא רצה לבחון את מיומנותו של הזקן, וידע שמוט שלושה חלקים אינו כלי נשק שקל לשלוט בו.

הזקן הנהן והרים את הנשק מהקרקע.

וואנג סאן-שנג כיווץ את עיניו במבט נחוש, הרעיד את חניתו, וכל פניו עטו הבעה קשה.

עיניו השחורות של הזקן נראו עמוקות וקטנות עוד יותר, כשתי להבות קטורת דקות.

לפתע, וואנג סאן-שנג חש אי-נוחות. שתי העיניים השחורות הללו כאילו ביקשו לשאוב אל תוכן את חוד חניתו! הקהל נדחס סביבם בצפיפות כזו, שאפילו הרוח והגשם לא יכלו לחדור. האנשים הרגישו שבניגוד למה שסברו תחילה, לזקן הזה יש עוצמה אמיתית.

כדי להימנע מהמבט החודר של הזקן, וואנג סאן-שנג החל לשחק בחניתו בתנועות ססגוניות. ברגע שבו זקנו הצהוב של הזקן נע, הוא אמר, "קדימה!" וואנג סאן-שנג הרים את החנית ונכנס לעמידת רץ לפנים. הוא כיוון את חוד החנית היישר לצווארו של הזקן, וציצית הארגמן שעליה הסתחררה באוויר.

ברגע אחד, הזקן כמו התעורר לחיים והרחיב את גופו. בתנועה מזערית ומהירה, הוא הסיט את עצמו ונתן לחוד החנית לחלוף ליד גופו. במכת מוט קדמית, הזקן הרים מעט את החנית של וואנג, ובמכת מוט אחורית הוא לכד את שתי ידיו.

"קראק! קראק!" שני צלילים חדים נשמעו, והחנית השתחררה מידיו של וואנג סאן-שנג.

הקהל שאג בהתפעלות. פניו וחזהו של וואנג סאן-שנג האדימו בכעס ומאמץ. מיד הוא תפס שוב את החנית, זינק קדימה ובתנועה זריזה נעץ את חוד החנית היישר אל מרכז חזהו של הזקן.

עיניו הצלולות של הזקן הבהיקו בשחור. במיומנות יוצאת דופן, הוא כופף את רגליו בתנועה קלה. בדיוק ברגע שבו וואנג סאן-שנג ניסה למשוך אליו את החנית בחזרה, הזקן הנמיך את החלק התחתון של המוט, חסם את ההתקפה, ובאותה תנועה הכה עם קצהו העליון של המוט בדיוק בנקודת החיבור של החנית.

שוב נשמע "קראק!" חד, ושוב נפלה החנית מידו של וואנג סאן-שנג אל האדמה.

הקהל הריע שוב.

וואנג סאן-שנג נטף זיעה ולא ניסה עוד להרים את החנית. הוא הביט במוט החנית שהיה מוטל על הקרקע, פניו קשות למראה. הזקן הוריד את נשקו, הרים את חולצתו הארוכה, והחל לפסוע במהירות, אך עדיין גרר את אחת מרגליו. הוא תלה את חולצתו על זרועו, וכשעבר ליד וואנג סאן-שנג טפח על שכמו ואמר בחיוך קל, "אתה עדיין צריך להתאמן קצת, חבר!"

"אל תלך!" קרא וואנג סאן-שנג וניגב את הזיעה מעל פניו, "אל תתרחק מדי. שם משפחתי הוא וואנג, ואני מודה שאתה עולה עליי. אבל האם תעז להתמודד בדו-קרב עם המורה שה?"

וואנג סאן-שנג אסף את כלי נשקו וערם אותם במקום אחד, ואז הפקיד אותם למשמורת אצל הלהטוטן ׳בעל האבעבועות מספר שתיים,׳ אשר הציג את הדוב המאולף. לאחר מכן פנה ללכת עם הזקן לעבר הפונדק. לא מעט אנשים הלכו בעקבותיהם, אך וואנג הבריח אותם בצעקות וקללות. ״מה שם משפחתך?״ שאל.

״שם משפחתי הוא סון,״ ענה הזקן בקול יבש, שתאם את דמותו הרזה והמוזרה. ״אני פשוט אוהב להתאמן באומנויות הלחימה, וכבר זמן רב שאני רוצה לפגוש את שה דזה-לונג.״

"שה דזה-לונג כבר יראה לך מה זה!" חשב וואנג סאן-שנג בליבו והחיש את צעדיו, אך הזקן לא השתרך מאחור. וואנג שם לב שהצעדים המקפצים של הזקן הם בבירור מסגנון הלחימה של משפחת צֶ'ה, והסיק מכך שגם ידיו ודאי זריזות מאוד. עם זאת, מהיר ככל שיהיה, הזקן לא יוכל בשום פנים ואופן להשתוות לשה דזה-לונג. כאשר הבין בבירור שסון הזקן עומד לחטוף כהוגן, ליבו התעודד מעט, והוא האט את צעדיו. "דוד סון," אמר לפתע, "מהיכן אתה?"

״ממחוז חֶה-גְ'ייֵן שבפרובינציית חה-נאן, מקום קטן,״ ענה הזקן סון, שגם הוא התרכך מעט, והוסיף, ״במקל מספיק להתאמן חודש, בחרב – שנה, אך בחנית יש להתאמן חיים שלמים. נדיר מאוד לפגוש אדם עם מיומנות גבוהה באמת בחנית! ואם לומר לך את האמת, הידיים שלך דווקא לא רעות בכלל!״

וואנג סאן-שנג שוב התכסה זיעה, והמילים יבשו בפיו.

כשהגיעו לפונדק, ליבו של וואנג סאן-שנג החל לפעום בחוזקה מחשש שהמורה שה יסרב להתערב. הוא היה להוט לנקום בזקן, אך ידע היטב שהמורה אינו אוהב לעסוק בעניינים שכאלה. בעבר כבר אירעו מקרים שבהם המורה השיב את פני התלמידים ריקם, אך הפעם וואנג היה משוכנע לחלוטין שהמורה ייענה לאתגר. ראשית, משום שהוא עצמו תלמידו הנאמן והבכיר, לא כמו שאר התלמידים שהם כמו ילדים חסרי תועלת. ושנית, מכיוון שבחצר המקדש האתגר הועלה בפומבי, בנוכחות קהל רב שהזכיר את שמו של המורה שה, האם הוא באמת יכול להרשות לעצמו לאבד פנים כך?

וואנג מיהר ושאל, "המורה שה בבית?"

״סאן-שנג!״ קרא שה דזה-לונג בעודו שוכב במיטה וקורא בספר הכתרת האלים (פנג-שן ג'ואן, 封神傳). ״מה קרה?״

פניו של וואנג סאן-שנג שוב האדימו בסגול, שפתיו רעדו, והוא לא הצליח להוציא מילה מפיו.

שה דזה-לונג התיישב, הביט בו ואמר, ״סאן-שנג, מה העניין?״

״הושפלתי!״ אמר וואנג לבסוף.

המורה שה פיהק כמה פעמים קצרות, אך הבעת פניו נותרה ללא שינוי.

ליבו של וואנג סאן-שנג לא היה שקט, אך הוא לא העז להראות זאת. הוא היה חייב לגרום למורה לכעוס, ולכן אמר במהירות, ״יש איזה זקן אחד, ששם משפחתו הוא סון, שמחכה לך מחוץ לדלת. פעמיים הוא הפיל לי את החנית מהיד – את החנית!״ וואנג ידע כמה משמעות יש למילה ״חנית״ בליבו של המורה, ומבלי להמתין לתגובה, מיהר החוצה.

כשהאורח נכנס, שה דזה-לונג כבר חיכה בחדר החיצוני. השניים הצליבו את ידיהם מול החזה בברכת שלום והתיישבו. המורה אמר לוואנג סאן-שנג ללכת ולחלוט תה. וואנג קיווה שהם מיד יצליבו ידיים ויתחילו להילחם, אך לא הייתה לו ברירה אלא ללכת להכין תה. הזקן סון לא אמר מילה ורק בחן את שה דזה-לונג במבטו.

שה דזה-לונג היה מנומס מאוד ואמר, ״אם סאן-שנג פגע בך או נהג בחוסר נימוס, אל נא תיקח זאת ללב, הוא עדיין צעיר.״

סון הזקן זיהה מיד את פיקחותו של שה דזה-לונג וחש שתקוותיו נגוזות. כעת לא ידע מה לעשות, הרי אי אפשר להתחיל להילחם רק בגלל כמה מילים מנומסות שנאמרו. הוא לא הצליח להתאפק ואמר לבסוף, ״למעשה, כבר זמן רב שאני רוצה ללמוד ממך את אומנות החנית!״

שה דזה-לונג לא הוסיף לדבר ורק חייך קלות.

וואנג סאן-שנג נכנס ובידו קנקן תה. להוט לראות את השניים מתמודדים, וואנג אפילו לא בדק אם המים רתחו או לא, ורק השליך במהירות את עלי התה אל תוך הקנקן.

סון הזקן לא אמר מילה נוספת, ורק בחן במבטו את שה דזה-לונג. ואילו המורה, תוך שהוא מרים את כוס התה, אמר, "סאן-שנג, לך וקרא לשיאו-שון ולשאר החברים. הערב נתכנס במסעדת טיאן-חווי ונאכל יחד עם סון הזקן."

"מה?!" עיניו של וואנג סאן-שנג כמעט נפלו מארובותיהן. הוא הביט בפניו של המורה שה, ולאחר רגע של שתיקה רוויית זעם, רק אמר, "טוב!" לאחר מכן יצא מן החדר, משרבב את שפתיו בכעס.

"לא קל ללמד תלמידים!" אמר סון הזקן.

"אין לי תלמידים." השיב שה דזה-לונג באדישות. "בוא נלך, המים בתה בכלל לא רתחו! נלך לבית תה, וכשנהיה רעבים נלך לאכול." שה דזה-לונג הרים מהשולחן את תיק הסאטן שלו, טמן בכיסו האחד בקבוק טבק הרחה, בכיסו השני כסף, ותלה את התיק על חגורת מותניו.

"לא, אני עדיין לא רעב!" אמר סון הזקן בהחלטיות. שני ה"לא" שאמר היו כה תקיפים, עד שצמתו ניתרה מכתפו לאחור. "בוא ונדבר מעט. באתי במיוחד ללמוד ממך את אומנות החנית."

"כבר מזמן נטשתי את תרגול הגונג פו," אמר שה דזה-לונג תוך שהוא מצביע על גופו, "ותראה כמה משקל העליתי!"

"איך נמצא דרך ששנינו לא נרגיש שלא בנוח?" שאל סון הזקן, נעץ מבט חד אל תוך עיניו של שה דזה-לונג. "לא נילחם, אבל תלמד אותי את חנית חמשת הנמרים קוטלת הנשמה."

"חנית חמשת הנמרים קוטלת הנשמה?" שה דזה-לונג צחק. "כבר מזמן שכחתי אותה לחלוטין! מזמן שכחתי! אני אגיד לך משהו, בוא תישאר כאן כמה ימים, נטייל קצת יחד. כשתרצה לעזוב, אתן לך קצת דמי נסיעות."

"אני לא מעוניין בטיולים, וגם לא זקוק לכסף!" סון הזקן התרומם בהחלטיות. "באתי ללמוד ממך גונג פו, ורק את גונג פו!" "אני אתרגל תבנית ואאפשר לך לראות," אמר סון הזקן. "אתה תשפוט בעצמך אם למדתי מספיק!" הוא כופף את גופו קלות, ובתנועה חדה ניתר אל החצר. היונים שבפינה נבהלו והתעופפו לכל עבר. הוא יישר את גופו והחל לתרגל תבנית שלמה מתוך אומנות הלחימה של משפחת צֶ'ה.

"נהדר! נהדר!" שה דזה-לונג עמד על המשטח מעל החצר והניד בראשו.

"למד אותי את חנית חמשת הנמרים קוטלת הנשמה!" אמר סון הזקן, כשהוא מצמיד את שני אגרופיו זה לזה בטקסיות.

שה דזה-לונג ירד אל החצר, ואף הוא הצמיד את אגרופיו בטקסיות. "הזקן המכובד סון, אמרתי לך את האמת – החנית ותבנית החנית, שתיהן ירדו יחד איתי לקבר. הן ירדו איתי לקבר!"

"לא תלמד אותי את האומנות?"

"לא אלמד!"

פיו וזקנו של סון הזקן נעו ממושכות, אך הוא לא אמר מילה. כשנכנס חזרה לחדר, חטף את חולצתו הארוכה, משך את רגליו ואמר, "לשווא הטרדתי אותך. להתראות!"

"הישאר לאכול, ואז תלך!" אמר שה דזה-לונג. אולם סון הזקן לא השיב דבר. שה דזה-לונג ליווה את האורח אל השער הקטן, ולאחר מכן חזר אל החדר והניד בראשו לעבר הפינה שבה חניתו הגדולה נשענה על הקיר. לאחר מכן יצא לבדו אל מסעדת טיאן-חווי, מחשש כי וואנג סאן-שנג והאחרים כבר מחכים לו שם. אך כשהגיע, גילה שאיש מהם לא הופיע.

וואנג סאן-שנג, שיאו-שון ושאר החברים שוב לא העזו להראות את פניהם במקדש האדמה כדי להפגין את כישורי הלחימה שלהם. הם גם לא חזרו להתרברב בסיפורי הניצחון של שה דזה-לונג. נהפוך הוא, הם הפיצו שמועה ששה דזה-לונג איבד פנים והושפל, וטענו שהוא לא העז להילחם מול הזקן. "הזקן הזה," כך סיפרו, "יכול להרוג שור בבעיטה אחת." אכן, וואנג סאן-שנג הפסיד בקרב מולו, אך לפחות הייתה לו ההזדמנות להתעמת עם כוחו של הזקן, ולגלות בעצמו את נחיתותו. ואילו שה דזה-לונג? הוא אפילו לא ניסה להתמודד, לא הניף את חניתו, ולא השיב מילה אחת להגנתו.

עבר זמן, ושה דזה-לונג, 'החנית הנשגבת', נשכח מלב האנשים.

אך בדממת הלילה, כאשר בחוץ נותרו רק מעטים, שה דזה-לונג נועל את השער ומתרגל בנשימה אחת את כל שישים וארבעת החלקים של תבנית החנית שלו. לאחר מכן הוא נשען על החנית ונח, מביט במערכות הכוכבים שבשמיים ונזכר בכבוד שהיה לו באותם הימים בפונדקים, ביערות, ובזמנים שבהם שמו נישא בפי כולם. הוא נאנח בכבדות, ממשש את גוף החנית באצבעותיו ומעלה חיוך קטן על שפתיו.

ואז, בלחש, הוא אומר לעצמו, "לא אלמד את האומנות הזאת! לא אלמד!"