כפי שנמסרו על ידי יאנג צ‘נג-פו (1936-1883) ונכתבו על-ידי צ‘ן ווי-מינג (1958-1881).

תורגם על-ידי ישראל כנר

1. 虛靈頂勁 (שו-לינג דינג-ג'ין) – על האנרגיה בקודקוד הראש להיות קלילה. כדי שהאנרגיה תוכל להגיע לקודקוד הראש, על הראש לנוע לפנים ולמעלה וכך הרוח תוכל להגיע עד קודקודו. לשם כך עליך להימנע משימוש בכוח, מכיוון שאם תשתמש בו העורף יתקשה והצ‘י והדם לא יוכלו לזרום בחופשיות. על הכוונה להיות קלילה וטבעית. היה והאנרגיה שבקודקוד הראש אינה קלילה, הרוח לא תצליח להתרומם.

2. 含胸拔背 (האן-שיונג בה-ביי) – החזה שוקע, הגב מתרומם. הכוונה ב'חזה שוקע' היא לינוק את החזה בעדינות פנימה, ובכך לאפשר לצ‘י לשקוע אל הדאן-טייאן. הימנע לחלוטין מהבלטת החזה. אם תבליט את החזה, הצ‘י יתרכז באזור זה והדבר יגרום לפלג הגוף העליון להיות כבד ולפלג הגוף התחתון להיות קליל, כך שכפות רגליך יעקרו בקלות [מן הקרקע]. הכוונה ב'גב מתרומם' היא שהצ‘י יוכל להידבק אליו. אם תוכל להשקיע את החזה, הגב יתרומם בטבעיות. אם תוכל להרים את הגב, הכוח יצא מעמוד השידרה ואיש לא יוכל לשמש כיריב ראוי עבורך.

3. 鬆腰 (סונג-יאו) – הרפה את המותן. המותן הוא השליט של הגוף. משתוכל להרפות את המותן, שתי רגליך יתמלאו בכוח ופלג גופך התחתון יהיה יציב. ההִשתנוּת בין מלאות לריקות נובעת מסיבובי המותן. לכן נאמר: "שורש הכוונה נמצא במותן." היה ואינך מצליח לצבור כוח, חובה עליך לחפש אחריו במותן.

4. 分虛實 (פן שו-שה) – הפרד בין מלאות לריקות. ההפרדה בין מלאות לריקות הינה העיקרון הראשון באומנות הטאי ג'י צ'ואן. היה וכל משקל הגוף מונח על רגל ימין, אזי רגל ימין היא המלאה ורגל שמאל היא הריקה. היה וכל משקל הגוף מונח על רגל שמאל, אזי רגל שמאל היא המלאה ורגל ימין היא הריקה. רק לאחר שתוכל להפריד בין ריקות ומלאות תהיה תנועתך קלילה ולא תבזבז את כוחך. אם תיכשל לבצע הפרדה זו, יהיו צעדיך כבדים ונוקשים, עמידתך לא תהיה יציבה ויקל על אחרים להזיזך.

5. 沉肩墜肘 (צ'ן-ג'יאן ג'ווי-ג'ואו) – השקע את הכתפיים ושמוט את המרפקים. כתפיים שקועות הן כתפיים משוחררות הפונות מטה. אם לא תוכל לשחרר את הכתפיים ושתיהן תעלנה, אזי גם הצ‘י יעלה בעקבותיהן וכל הגוף לא יוכל לצבור כוח. במרפקים שמוטים הכוונה היא שהם יהיו משוחררים ופונים כלפי מטה. היה והמרפקים יפנו מעלה הכתפיים לא יוכלו לשקוע ולא נוכל לדחוף את היריב למרחק רב. האנרגיה שלנו תהיה מקוטעת, כמו באומנויות הלחימה החיצוניות.

6. 用意不用力 (יונג-יי בו יונג-לי) – השתמש בכוונה ולא בכוח. בקלאסיקות הטאי ג‘י נאמר כי עלינו להשתמש בכוונה ולא בכוח, ללא יוצא מן הכלל. כאשר אנו מתאמנים בטאי ג'י צ'ואן, על כל הגוף להיות משוחרר. אל לנו לאפשר לכוח גס להיווצר, אפילו לא קל שבקלים, פן הוא יחסום ויגביל בגופנו את החיבורים בין השרירים, העצמות וכלי הדם. לאחר שגופנו יהיה משוחרר, תנועתנו תהיה טבעית ונוכל להשתנות ולהסתובב בקלות.

ישנם כאלו השואלים בפקפוק: ”כיצד ניתן להיות חזקים מבלי להשתמש בכוח?“ ובכן, ערוצי האנרגיה בגוף האדם כמוהם כאפיקי נחל באדמה. כאשר אפיקי הנחל אינם חסומים, המים יכולים לזרום. בדומה לכך, כאשר ערוצי האנרגיה בגוף אינם חסומים, הצ‘י יכול לעבור בהם בחופשיות. היה ולאורך הגוף ערוצי האנרגיה יתמלאו באנרגיה מוצקה, אזי זרימתם של הצ‘י והדם תעצר ותנועתנו לא תהיה קלילה. במצב כזה, מספיק ששערה אחת מראשנו תימשך ממקומה וכל גופנו יזוז. אך אם במקום בכוח נשתמש בכוונה, אזי לכל מקום אליו כוונתנו תלך גם הצ‘י יגיע לשם. כדי להשיג כוח פנימי אמיתי עלינו לתרגל זמן רב את המצב בו בכל יום ובכל שעה הצ‘י והדם זורמים בנו בחופשיות ועוברים דרך כל התחנות והמקומות בגוף ללא עצירה. לכך הכוונה במשפט מקלאסיקת הטאי ג'י: "ראשית הגע לקצה הרכות ורק אז לקצה הנוקשות."

זרועותיו של זה שרכש מיומנות גבוהה בטאי ג'י הינן כמו פלדה עטופה במשי, הן כבדות עד מאוד. לעומתו, זה המתאמן באומנויות הלחימה החיצוניות, כאשר הוא משתמש בכוח, כוחו מובחן וברור, אך מה כאשר הוא אינו משתמש בכוח? אז הוא קליל ומרחף. זה שמשתמש בכוח במקום בכוונה, ניכר בו שכוחו הינו שיטחי וחיצוני, קל להזיזו ואין מספיק כבוד בתרגולו.

7. 上下相隨 (שאנג-שיה שיאנג-סווי) – פלג גוף עליון ותחתון נעים בתיאום. הכוונה באמירה כי פלג הגוף העליון והתחתון נעים בתיאום היא ככתוב בקלאסיקת הטאי ג'י: "השורשים נמצאים בכפות הרגליים, הכוח יוצא מהרגליים, נשלט על ידי המותן ומתממש בכפות הידיים." כשהיד, המותן וכף הרגל נעים, על הרוח שבעין לנוע יחד איתם. כאשר כל התנאים הללו מתקיימים ניתן לומר כי פלג הגוף העליון והתחתון נעים בתיאום. היה ואחד מהם לא נע, מיד יתחיל תוהו ובבוהו.

8. 內外相合 (ניי-וואי שיאנג-חה) – הפנים והחוץ מאוחדים. אומנות הטאי ג'י צ'ואן מאמנת את רוח האדם. על כן נאמר: "הרוח הינה הגנרל והגוף הינו הפקוד." אם ניתן לרומם את הרוח, אזי בטבעיות התנועות יהפכו לקלילות ומהירות. התנוחות אינן חורגות מלהיות ריקות או מלאות, פתוחות או סגורות. הפתיחות שעליה אנו מדברים אינה מוגבלת רק לידיים ולרגליים, כי אם גם הלב והכוונה מממשים איכות זאת. הסגירות שעליה אנו מדברים גם היא אינה מוגבלת רק לידיים ולרגליים, כי אם גם על הלב והכוונה לממש איכות זאת. היה ותוכל לאחד את הפנימי והחיצוני לכדי מופע של צ'י אחד, אזי מכף רגל ועד ראש יהיו בך המשכיות ותיאום.

9. 相連不斷 (שיאנג-ליאן בו-דואן) – המשכיות לא מקוטעת. הכוח באומנויות הלחימה החיצוניות הינו גס ומגושם, לכן הוא מתפרץ או נעצר. כשהכוח הקיים גווע, הכוח החדש עוד לא נוצר וזהו הזמן בו הכי קל להכריע אותם. לעומת זאת בטאי ג'י צ'ואן אנו נעים בהמשכיות מתחילת התרגול ועד סופו. התנועות הינן חזרתיות, מעגליות ואינסופיות. עליהן נאמר בקלאסיקות: "כמו נהר היאנג-דזה או הים הפתוח, זורמות עוד ועוד," וגם: "אנו מניעים את הכוח כמו תנועת פשיטת המשי מן הגולם." משפטים אלו מבטאים את רעיון האחדות, שהיא כצ'י האחד.

10. 動中求靜 (דונג-ג'ונג צ'יו-ג'ינג) – במרכז התנועה חפש את הדממה. אומנויות הלחימה החיצוניות מתייחסות אל קפיצות וכריעות כאל מיומנות, הן מכלות לגמרי את כוחו של המתרגל, אשר לאחר האימון נמצא במצב של קוצר נשימה. בטאי ג‘י צ‘ואן אנו משתמשים בדממה כדי לכוון את התנועה. על אף שיש תנועה, אנו עדיין דמומים. לכן כאשר אנו מתרגלים את תבנית התנועה, ככל שנתרגל באיטיות כך ייטב. בתרגול איטי הנשימה הינה עמוקה, הצ‘י יכול לשקוע אל תוך הדאן-טיאן והמתרגל אינו חשוף להשפעות השליליות של עליית הדופק.

המתרגלים שישתמשו בגופם כדי להבין בקפדנות את כל הנקודות הללו יוכלו לתפוס באמת את משמעות הטאי ג'י.