צ'ן וויי-מינג 陳微明 (1881–1958) היה אחד המורים הבולטים של אומנות הטאי-ג'י צ'ואן בתקופה הרפובליקאית (1912–1949). הוא היה תלמידו הבכיר של יאנג צ'נג-פו 杨澄甫 (1883–1936), ולעיתים אף שימש כסופר הצללים שלו. צ'ן נולד למשפחת מלומדים בפרובינציית חוביי, עבר את הבחינות הקיסריות ושירת במשרד ההיסטוריה הקיסרי של שושלת צ'ינג 清 (1644–1911) בבייג'ינג. אך כמו אינטלקטואלים רבים בני זמנו, מצא עצמו בין מסורת למודרנה – מצד אחד, הקדיש עצמו לקליגרפיה ולאומנויות לחימה מסורתיות, ומצד שני, דחף את בנו לרכוש השכלה מערבית ברפואה וחשבונאות.
הקטע הבא פורסם בשנת 1936 באסופת המאמרים הטאי-ג'י האמיתי (טאי-ג'י ג'נג דזונג, 太極正宗), שערך וו ג'ה-צ'ינג 吳志清 (1887–1949). במאמרו, צ'ן מציג את הטאי-ג'י צ'ואן לא רק כאומנות לחימה, אלא כנתיב לבריאות גופנית ונפשית – בניסיון לשכנע את קהל הקוראים ביתרונותיו עבור החיים המודרניים.
מר צ'ן ווי-מינג משתף מניסיונו בהוראת טאי-ג'י צ'ואן
לפני למעלה מחמש שנים ייסדתי את אגודת 'חתירה לרכות', ומאז אני מלמד טאי-ג'י צ'ואן. למעלה מאלף אנשים הצטרפו לאגודה, כשבעים עד שמונים אחוז מהם בשל חוליים. כמה רבות המחלות בקרבנו, הסינים! על סמך חמש שנות ניסיון, באופן כללי, אוכל לומר כי גופם של החולים נוטה להתקשח, בעוד גופם של הבריאים נעשה רך יותר. יתרה מכך, מי שאופיו שליו נוטה לרכות, ואילו מי שנוטה לעקשנות נעשה קשוח ונוקשה. אנשים כאלה גם נוטים להתפרץ ולהתרגז בקלות – תוצאה של מחלת גופם.
לאו דזה 老子 אמר: 'הרכים והגמישים הולכים בנתיב החיים, בעוד שהנוקשים וחסרי הגמישות צועדים בנתיב המוות' (76). עצים וצמחים, למשל, כאשר ענפיהם רכים וגמישים, קשה לשוברם, והם וודאי ישגשגו ויפרחו. אך כאשר ענפיהם יבשים, די בכיפוף קל והם מיד נשברים. ליבתם בוודאי תתייבש ותמות. כולם יודעים שכך הוא, אך מדוע דווקא בני האדם אינם נוהגים כך?
תינוק שזה עתה נולד – כל גופו רך וגמיש, כולו מלא חיוניות. בהגיעו לשיא כוחו, הוא הולך ונהיה נוקשה וחסר גמישות, וכשהוא מזדקן, גופו מתקשה עוד יותר. זוהי הדעיכה הדרגתית מאנרגיית החיים אל מצבו של המוות. טאי-ג'י צ'ואן הוא השיטה להשבת הרכות למי שהפכו נוקשים. זוהי הדרך להפוך את התהליך המוביל למוות ולהשיב את הגוף אל נתיב החיים. זוהי בדיוק משמעות הביטוי 'לשוב ולהיות כתינוק'
בחיבור על טאי-ג'י צ'ואן נכתב: "סטייה של שערה מובילה להחמצה של אלף לי." אם היציבה אינה מדויקת, ההתקדמות תהיה איטית. יתרה מזו, בהוראת טאי-ג'י לצעירים ולמבוגרים, לחולים ולבריאים, יש להתחשב בגילם ובמצבם הגופני ולהדריכם בגמישות בהתאם לצורכיהם. יש לעורר בתלמידים עניין, כך שלא יראו בכך עול. יש להובילם בהדרגה אל נתיב הבריאות. בדרך זו, איש לא יישאר ללא תועלת.
מר גו שנג-וו, למשל, נשאר בבית בשל מחלת צ'י הכבד. הוא היה מתפרץ בזעם בכל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניו. לאחר שתרגל טאי-ג'י צ'ואן למעלה משנה, נעשה שליו יותר. בני משפחתו נדהמו מהשינוי. בנוסף, הייתה גם הגברת שו סו-מיי, אשר עקב מחלת קיבה לא יכלה לאכול ולשתות. לאחר חודשיים של תרגול, מיד יכלה לאכול.
תרגול טאי-ג'י צ'ואן מעדן את טבעו של האדם, מחזק את גופו ומשפר את בריאותו. תועלתו רבה כל כך. הלוואי שבני ארצי יתרגלו טאי-ג'י צ'ואן בעוד בריאותם איתנה, ולא ימתינו עד שיחלו במחלה קשה, כאשר הרפואה והתרופות כבר אינן מועילות ורק אז יחפשו מזור בתרגול. גם במצב כזה, אף שזה קשה, עדיין עשויה להיות בכך תועלת – אך לרוב, זה כבר מאוחר מדי.
